את לא מקלה עלי, הצל שלך כבד לו יכולת לא להסתיר לי את השמש. הייתי יכול קצת לטפס על הגדרות  ולרחף הייתי מסוגל לתת לי זמן לכאוב בשקט.  וכשמריק אני מלא, עכשיו מתחיל להתפלא כמה מרחב השארת אצלי לזו שאחריך. והלבד הזה, הטוב, שעושה לי קצת לחשוב, הוא שגורם לי להבין שאין בי עוד מקום.  את לא אחת שמוותרת, גם לא אחת שמניחה, ולמרות  שאת בגדר נעדרת. ההוויה שלך עוד פה, רושפת בכל נשימה ומעצם המרחק גם האוויר שלי נסדק, רוצה לצעוק ולא יוצא, ומפחד שאתרצה את לא נמצאת אך כל כך כאן.  השאירו תגובה תגובה