היה זה יום רגיל, השמיים היו רגילים. גם השמש רגילה. אפילו מחיר הגבינה לא השתנה.
ביום הרגיל הזה החלטתי שהחלום שלי יותר מידי טוב מכדי שאתן לו לחמוק הפעם.
כששמעתי אותו לוחש לי בצעקה "קחי אותי שרון" החלטתי לעשות מעשה…
התחלתי לכתוב כצורך, בעודי ילדה, והצורך הזה עד היום, משאיר לי את הלב בעירות תמידית ואת הנפש רעבה לעוד.
לעולם ידעתי כי שם, בין השורות ובתוך המילים אני מוצאת את עצמי באמת. אפילו אם המילים נכתבו על אחרים.
אני בטוחה כי כל אחד מכם יוכל למצוא את הפינה שלו. המשפט המדבר אליו, השיר שמנגן במיוחד בשבילו. זה המקום בו תמצאו גם קצת את עצמכם.
אז ברוכים הבאים לביתי. כאן אפילו לא צריך לחלוץ נעליים בכניסה.
רק להתרווח, לנשום עמוק. ולהרגיש בבית. בתוך המילים של שרון
