חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

נעים מאוד,
שרון

אני כותבת מהרגע שלמדתי לאחוז נכון בעיפרון ומהיום בו כתבתי את האותיות
מבלי לצאת מהשורה.
הסיבות משתנות לפרקים, אך הכתיבה נשארת.
פעמים היא אירגנה את המחשבות ולעיתים ליטפה את הנפש.
מצאתי את עצמי כותבת. ללא חוקים ומבלי לדעת לאן אגיע בתחתית העמוד.

שירים, בלוגים, משפטים חסרי קשר. פשוט כתבתי.
ממרחק של שנים הצלחתי להבין את אשר לא הובן לי באותו הרגע. מצאתי את עצמי מתרגשת מעצמי. לא מכירה את זו שקיבעה את הזיכרון למילים ועוד מילים ועוד. מתפלאה האם זו שרון אחרת, שאינני מכירה, ואם כך, הכיצד שלא הכירו בינינו. לבטח היינו מסתדרות…

תקופות ארוכות המקלדת הפכה לחברתי הטובה, ספגה את רגעי השמחה והדמע. את ימי הלבד והתרגשות הביחד. הבינה את לבטיי וניחמה אותי כשאוויר קר נכנס לי ללב.

כשבגרתי הצהרתי שמי שירצה להכירני, לא צריך לבקש את קירבתי אלא לקרוא את חיי. שם האמת האבסולוטית. שם הורדתי את המסיכה, הסרתי את האיפור ונותרתי יחפה.
ברבות הימים הרגשתי כי משהו אינו שלם לי. רציתי לגעת באחרים. לתרגם את תחושותיהם, לסדר גם להם את האנדרלמוסיה הפרטית שלהם, לתת להם את החיבוק שלי. את ההבנה שהכל בסדר. שאולי זה רק העולם שזז קצת מצירו.

ככל שחשבתי כיצד להגיע אל האנשים הנמצאים שם בחוץ הבנתי כי עלי לתת למילותיי ארומה מוזיקלית. החלטתי לשלוח אותם להלחנה. התרגשתי לגלות בכל פעם את הריקוד המופלא של מילים ולחן. כיצד שלמות נרקמת לנגד עיניי (או שמא עלי לומר אוזניי). כך צריך להנציח זיכרון.
הקמתי את “מילים של שרון” על מנת לפתוח פתח למוזיקאים המבקשים, כמוני, לרגש ולהתרגש. כאלה המוכנים להתחיל מסע של מילים ולחן, כשהנוף פתוח ועוצר נשימה.
כל אחד באמתחתו מכיל עולם וביחד ניתן ליצור גם את היקום כולו.

דילוג לתוכן