כבר לא נותר זמן ואני חייבת נעליים (אנחנו תמיד חייבות. לא צריכות. חייבות). החתונה בעוד יומיים וחייבת נעליים שתתאמנה לשמלה הכסופה, שמתאימה לתיק שמתאימה ל..
נכנסתי לקניון וחשכו עיניי. כל החנויות הקיאו למעברים את תכולתם הדביקה לחג האהבה.
צונאמי של דובונים – כריות לב – סבונים – מארזי שוקולד שטף כל חלקה טובה והעיניים סונוורו מהרעלת האדום לבן שנגע בכל.
התהלכתי בין הדוכנים וחשבתי "כמה אפשר להתרגש מכל זה, שנה ועוד שנה,  האם  הריגוש שלנו אכן נתקע ומסרב לשאוף למעלה?!"

כל כותב, באשר הוא, מעוניין לגעת במקומות העמוקים ביותר של כמה שיותר אנשים. למתוח את המיתר הזה בלב, שמקושר לגוש ההוא בגרון וגורם לעצור לרגע ולהתנתק, לפחות עד שהשיר יסתיים.
לצערי, בחסות הקידמה והטכנולוגיה המתפתחת, סף הריגוש שלנו גבוה ולא מפסיק לעלות.. אנו פחות מבוהלים, פחות מזועזעים,  וההתרגשות לרוב הופכת לציניות מרירה. במילים אחרות, קשה להגיע אלינו. להיכנס לנו ללב.

אם נחשוב על השירים המושמעים, רובם נכתבו על אהבה, מוצלחת או פחות, פרידות, געגוע, בדידות והתחלות חדשות.. ישנם ז'אנרים כמו שירי הקאנטרי למשל, שכל השירים בהם מבוססים על אהבה לשלל היבטיה., ועדיין ממשיכים להמציא את עצמם בנושא הקלישאתי, השחוק, השבלוני והנדוש הזה.
אז איך עושים את זה?! 

less is more – חשוב לזכור שחוק less is more תקף גם כאן. תיאורים רבים מידי וחזרות שונות על אותו הרעיון, יוצרים תחושה של מאמץ יתר ולא של זרימה. שהקורא או המאזין מקבל את הרושם שמנסים לרגש אותו בכל מחיר, שמתאמצים כדי להביא אותו למקום שאמור להביא אותו לשם באופן טבעי, שהכתיבה לא מגיעה מהלב אלא מהמקום המסחרי –  שמה שמרגש מביא לצלצולי הקופה הרושמת… ברוב המקרים הפשטות וכתיבה בגובה העיניים מחלחלת יותר מכל תיאור גבוה וחוצב.

מיחזור רק בבקבוקים – ישנם מוטיבים שנשחקו ונטחנו עד דק, כמו  הגשם בחוץ המבטא את הקור בפנים.. לא לחינם בתוכניות סאטירה נכתבו פרודיות על שירי "היא עזבה, היא שברה לי את הלב, אכלו לי שתו לי אוי אוי אוי". לא רק שזה לא נוגע, זה יוצר גיחוך מסוים וחוסר אמינות.  אין בכוונתי לומר לא לכתוב על פרידה, כאב לב או אהבה. להפך, אלו השירים הנוגעים וכולנו מוצאים את עצמנו בהם אך צריך לבטא את אותו הרעיון מנקודת מבט אחרת.  לעיתים מספיק לטעת  את התחושה ולא לכתוב  במפורש. לתת למאזין או הקורא לחשוב, ואת האפשרות להבין את הרעיון  ולקחת אותו למקום הפרטי שלו.
ניתן להיות בוטים  בכתיבה, אך להיזהר לא ליפול למלכודת  הבאה ממקום של יצירת פרובוקציה ותשומת לב, לא רק שהיא לא אמינה, היא דומה לאותה בחורה המתלבשת באופן בו היא יותר עירומה מלבושה. כולם מסתכלים אך לא מתוך הערכה, או במילה אחת  – פאתט. 

חפירות לא מעידות על עומק – בשיר "קצת אחרי תשרי" כתבתי שורה "קצת אחרי תשרי, השמים אף הם הזדקנו באפור"
השתמשתי באותו מוטיב של החורף וכל הקשור בו – קור, גשם, קדרות אבל הוספתי אלמנט אחר – זיקנה. נתתי נקודת מבט אחרת לחורף. הוא נושא עליו זיקנה, שנים של נסיון וכובד החיים. הוא למעשה נותן משמעות חדשה לכובד "הרגיל" של החורף. למרות שהשנה מתחדשת בתשרי ההתחדשות מביאה גם זיקנה ומעמסת החיים שנצברו עד כה, ולכן לא מדובר רק בהתחדשות אלא גם בהתיישנות בעת ובעונה אחת. רעיון שלם בשורה אחת.

 ביצת קינדר – כשכותבים שיר בחריזה, חשוב לשמור על משקל החרוזים ויחד עם זאת, לא לחפש בכוח מילה שרק מתחרזת , אך לא מתאימה או מאולצת לכלל הרעיון של השיר.
חשוב להזכיר, כי הן המילים והן הלחן חשובים באותו המשקל. הם לא מחפים האחד על השני. אנחנו תמיד מחפשים את התפנית במילים ובלחן, אנו אוהבים להיות מופתעים, לשמוע את השיר מתפתח. התפתחות בשיר חייבת להיות הן במילים והן בלחן. המונוטוניות יוצרת שעמום וחוסר עניין.
המאזין מקשיב לשיר כי המלודיה מלטפת לו את הנפש והמילים מחלחלות ללב. שיר טוב אינו יכול להתבסס על אחד בלבד מהם אלא על שניהם יחדיו.

חוקי הג'ונגל – אין חוקים ברורים לכתיבת שיר מוצלח, ואולי טוב שכך הוא הדבר. הדרך הטובה לכתוב אחד כזה היא פשוט לכתוב ולהתנסות, להיחשף לשירים אחרים לקרוא טקסטים שריגשו אותנו באופן אישי ולנסות להבין מה בדיוק נגע בנו ולמה.
העיקרון הוא לא לפחד לנסות. לשמור על הגרעין אך להמציא את עצמך מחדש, לצאת מהקופסה המקובעת ולעיתים היומרנית ולנסות למצוא את הזויות הנסתרות, להתקדם מהמרכז לכיוון הקצוות
הדמיון הוא כלי נהדר ומי שיודע להשתמש בו ימצא פינות ומקומות מופלאים גם בנושאים שנדמה שנכתב עליהם כבר הכל. חשוב לשמור על מעוף מחשבתי ולהתחקות אחר מקומות חדשים. כמעט כמו חופשה שנתית.  אנחנו מחפשים לצאת למקומות בהם טרם ביקרנו, לטעום להריח ולהתנסות בדברים שטרם חווינו. להתרגש. 

 ומי שמוצא נעליים שמתאימות לשמלה כסופה, שמתאימה לתיק שמתאים ל… יותר ממוזמן לספר לי.
החתונה מחר…

שלכם,
שרון.