"את לא מבינה, אני בקרייסס. של הלייף. בטלי את הפילאטיס, אני בדרך" היא צורחת לי בטלפון מבלי לומר אפילו "שלום".
"רגע, יעל, חכי, אני…
נו מילא, גם ככה לא התחשק לי האימון הזה. וקרייסס של חברה דוחה פילאטיס.
עשר דקות לאחר מכן הדרמה קווין כבר צלצלה בפעמון, במלוא הדרה.
"תקשיבי, אף אחד, אבל אף אחד לא יזלזל בי, את לא מבינה איזו השפלה עברתי היום. מי הוא חושב את עצמו?" נכנסת לביתי כרוח סערה, זורקת את התיק בפינה ומתיישבת על הספה. רושפת ורוטנת.
הגשתי לה מיץ תפוזים ושתקתי.
כשהגיעה למחצית הכוס שתקה גם היא.
"עכשיו" אני אומרת לאט… פוחדת לעורר את עצביה הרופפים "ספרי לי בשקט ולאט מה קרה"
"את יודעת" היא מתחילה והקול שלה רועד  "כמה קרעתי את הנשמה לתואר בעיצוב פנים הזה, אז הנגר החצוף שבא לשפץ לי את המטבח החליט שהעיצוב שלי לא ישים עם העץ שבחרתי לארונות המטבח, אלא רק עם עץ אחר".
"ומה הבעיה בעצם?" אני אומרת בהיסוס, "מה הבעיה?" היא מתחילה לירות לכל כיוון "הבעיה היא שישבתי על העיצוב הזה קרוב לחודשיים, ואת יודעת כמה אני עובדת מהבטן ומי הוא שיבטל את האומנות שלי, מה הוא מבין בכלל?!"
"ומה לגבי האומנות שלו?" אני שואלת. שתיקה.

יעל היא בחורה מיוחדת, הסיטואציה שלה פחות.
לא כולנו One man show, ובכל המקרים של הוצאת ספר או הפקת שיר, אנו באים בשיתוף פעולה עם מאייר, יועץ לשוני  מלחין, תמלילן ומעבד, (לעיתים אף עם יותר מאחד באותו הפרויקט) .בלעדיהם המוצר יהיה הרבה פחות ממוגמר ולמעשה לא יהיה מוכן למכירה והפצה – וזה מה שלמעשה כולנו רוצים בסופו של התהליך.
גישת הגשטאלט הגרמנית (כן, הם תרמו יותר מרכבים ומכונות כביסה מעולות) טוענת ובצדק, כי השלם הוא יותר מסכום החלקים המרכיבים אותו. שיר הוא לא מילים פלוס לחן. ספר הוא לא סיפור פלוס איורים. השילוב של הדברים יוצר משהו חדש שהרבה יותר ממרכיב אחד ועוד האחר.

אז איך למעשה מהלכים על הקרח הדק הזה בין "האומנות שלי לאומנות שלו" מבלי שייסדק?!
צריך לזכור כי, גם אתה הכותב וגם את המלחינה או המאיירת רוצים בהצלחת הפרוייקט. כל אחד מכם מביא את 100% שלו ואת מיטב העשיה שלו. על כל אחד לשבת עם עצמו על מנת להבין, האם הוא סומך על הצד השני. אם אין אמון באדם ובעשיה שלו – פשוט לא להתחיל בשיתוף פעולה. זה לא המקום להתפשר. זה לא חייב להיות משהו מוגדר, מספיקה אפילו תחושת בטן (הבטן הזאת, יודעת להרגיש היטב דברים, צריך רק להקשיב לה). כדי לחזק את תחושת הביטחון, לא צריך להתבייש ולבקש עבודות קודמות לצורך התרשמות, לבדוק את הרקע בגוגל ודרך אנשים בתחום. לעשות כל שביכולתך כדי להיות שלם עם הבחירה ועם ההחלטה שזהו האדם איתו אתה רוצה לעבוד.    

חשוב לנהל שיחה התחלתית, המגדירה ומעגנת על הכתב את הציפיות של כל צד, איך הוא רואה בחזונו את התוצאה המוגמרת. כמה זמן נדרש לכל צד להשלים את חלקו, מה בדבר העלויות הכרוכות והתגמולים העתידיים. יש לסגור את כל הקצוות במעמד ההחלטה לעבודה המשותפת, כדי למנוע אי נעימויות וגבולות אפורים בעתיד. אנחנו קוראים לא פעם בעיתונות על שותפויות שהתפרקו על רקע הגבולות המטושטשים של מה מגיע, כמה ולמי. הרי כולנו רוצים להרוויח ואף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש מנוצל ומופסד חלילה.

יש  לשמור מחד על הכבוד ההדדי, שכל אחד מכם יתן את הספייס לאומנות של השני ויחד עם זאת לעבוד בסינרגיה לאורך כל הדרך ולהיות מעורב בעבודתו של האחר. לשמור על קשר רציף לאורך העבודה המשותפת, להציף דברים ולא לחכות "שיסתדרו מעצמם"
לא לחינם כבר נאמר שמי שיודע להתווכח הוא אומן בעצמו. יש להימנע מלהגיע לפסים אישיים "לשבור את הכלים ולא משחקים" ולנהל ויכוחים עניניים עם ביקורת בונה. חשוב להניח את האגו בצד. שניכם אמנים ושניכם מוכשרים. אין תחרות מי יותר ממי, צריך להקשיב להערות, לנסות לראות את נקודת המבט של האחר ולהגיע לעמק השווה המוסכם על שניכם. אין כאן מקום למונחים כמו "ויתרתי לו" או "הוא לא מחליט עלי" (אפילו הפרסומת הזאת כבר לא קבילה)  המטרה של שניכם משותפת ואחידה, כל אחד פשוט תורם להגעה שלה באופן אחר ואם לא תסמכו האחד על השני לא תגיעו לחוף מבטחים יחד וסביר שתטבעו בדרך..

חשוב מאוד להבין ולהפנים כי הקשר ביניכם הוא קשר עסקי ולא חברי. החברות היא תוצר לוואי אבל היא לא בהכרח מחייבת להתקיים. מומלץ לשמור על ההפרדה הזאת, בלבול בין השניים כבר הביא לנפילת אימפריות גדולות מהפרויקט האישי שלכם.
בנימה אישית, יכולה לומר שאני שומרת את  הקולגות  לעשייה שלי הן על הספר והן על השירים, קרוב קרוב אלי. למה?! כי בלעדיהם כל זה לא היה קורה והם חלק בלתי נפרד מההצלחה.

 ומה עם יעל?! המטבח שלה מושלם. עכשיו נותר לה רק ללמוד לבשל…

שלכם,
שרון