כשראיתי את השם של גיא מרצד לי על מסך הסלולרי שלי, ידעתי. הולכים לסרט הערב.
גיא הוא חבר הסרטים שלי. שנינו מכורים לריח הפופקורן המלוח, החושך באולם ואפילו לזוג שמאחר ודופק את הברכיים במעבר.
הדרך לקולנוע רצופה ויכוחים רבים. מעולם לא הסכמנו על סרט עד לרגע האחרון.
"אני לא הולך לסרט הזה" הוא אומר לי נחרצות "לא קראת את הביקורות? חצי כוכב הוא לא קיבל, איזה חצי כוכב, אפילו את השפיץ של הכוכב לא נתנו לו"
"מה אכפת לך מה מישהו כתב?!" בהתחלה גם קטלו את היצ'קוק והיום הוא קלאסיקה". עניתי והרגשתי איך הקול שלי מתחיל לעלות ביחס ישר לעצבים.
"תבחרי כל סרט רק לא את זה".
"אני לא צריכה לבחור" אני עונה בחצי חיוך של הכנעה והשלמה "ממילא אני מרגישה בסרט, ולא סתם סרט, ממש מדע בדיוני".
"יופי  אי-טי" הוא מחייך חזרה "בעוד שעה וחצי אצלך"

 במהלך חיינו אנו נמדדים ולמעשה מקבלים ביקורת וציונים על היותנו בנים להורים, תלמידים, בני זוג, עובדים וחברים.
כשאנו עוסקים בכתיבה ,או למעשה בכל אומנות המגיעה מהנפש וממעמקי הלב, הביקורות יכולות להיות לעיתים פחות נעימות לקבלה והדרך לדכדוך וליאוש מהירה ותלולה.
כל אמן הרוצה לחשוף את יצירותיו "מסתכן" מעצם כך בביקורות, הן הכתובות באמצעי המדיה השונים והן מצד הסובבים אותו, אף אחד לא אוהב לשמוע שפרי כפיו לוקה בחסר, טעון שיפור ורחוק מלהיות מושלם.
אם לא נוכל להימנע לחלוטין מביקורות פחות מחמיאות, כיצד בכל זאת נוכל לעבור אותן בשלום ובפגיעות שטחיות  בלבד?!

 עלינו לזכור כי אם בחרנו לשתף אחרים, בין אם חברים או בין אם בפייסבוק או כל מדיה אחרת ייתכן בהחלט שחלקם לא יתחברו או פחות יאהבו את התוצאה. הדבר בהחלט לגיטימי. כפי שאנו לא חייבים לאהוב כל שיר, לא כולם חייבים לאהוב את אשר יצרנו. מעבר לכך, באומנות אין שחור ולבן. אין נכון ולא נכון. מדובר בטעם אישי ובהעדפה. האומנות אינה קונצנזוס ומעצם היותה כך, יהיה מגוחך לחשוב ולשאוף להגיע ללב כולם. הדבר פשוט בלתי אפשרי. הרי לא נוכל לשכנע את מי שלפנינו להתרגש בכוח. זו תגובה טבעית של הלב, ובטח שלא נרצה לקבל תגובות מעושות רק כי נעים ונוח לנו לשמוע.

 ככלל, אם בחרנו לפרסם באחד מערוצי המדיה את אשר יצרנו, עלינו להיות בטוחים בתוצאה לפני לחיצת המקש המעלה לרשות הרבים את מה שהיה בלעדי שלנו עד כה.. אנו חיים בעולם טכנולוגי בו גם אם החלטנו למחוק איזכור או פרסום, תמיד יהיה זה שהספיק להיחשף למה שאנו מייחלים למחוק..
בנוגע לחברים – טוב לבחור את אלה שאנו סומכים עליהם ומעריכים את דעתם, כאלה שהשקפתם אפילו שונה במהותה מזו שלנו. הם יעזרו לנו לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת ומזוית שלא חשבנו עליה, ובו בזמן לא לפגוע בנו. הם הרי חברים. לא?!

 אם נפנים כי מבקרים בערוצי המדיה הם בסך הכל בני אדם, יהיה לנו קל לקבל את הביקורת, גם אם היא נוקבת ושורטת. זו דעה של אדם אחד, וזכותו לא לאהוב.  במקום לחבוש את כובע הנעלב, נחליף אותו במגבעת הפרופורציה, נניח את האגו בצד ונקרא באופן בוגר את מהות הביקורת, אולי באמת ההערות במקומן. חשוב ללמוד מכל ביקורת.
אינני מעודדת להשתנות בהתאם לכל ביקורת, חשוב לשמור על העצמי שלי ואין חובה לקבל כל הערה הנאמרת, אך כחלק מתהליך הלמידה וההעצמה האישית יש לנסות להבין את הנאמר. לעיתים נסכים ולעיתים נסכים שלא להסכים.

כל אמן, גם זה  בלב המיינסטרים ואהוד הקהל, קיבל לא פעם ביקורות פחות נעימות, בין אם בראשית דרכו ובין במהלכה. הביקורת היא חלק בלתי נפרד "מהיציאה לאור".יש לברך עליה, היות והיא משאירה אותנו מחודדי חושים ולא נותנת לנו להירדם מדושני עונג.
הנאמנות האישית חשובה ביותר, ביקורות יכולות לטלטל אותנו ולגרום לנו ללכת לאיבוד בדרך לכיבוש אהבת המבקר או הקוראים והמאזינים.
מבקרים רבים מציינים לא פעם,  כי על אף שלא אהבו את התוצר הם מעריכים את נאמנות היוצר לצו ליבו. בעיניי זו הביקורת הטובה ביותר.

מה עם הסרט אתם שואלים?! נתקענו בדרך וחיכינו לגרר… אכן סרט.

שלכם,
שרון