זה היכה בי באחת. ידעתי שאת הסרט הזה אני חייבת לראות.

הייתי אז בת תשע, כשגידי אורשר המליץ בפינה ב”זהו-זה” על הסרט “הסיפור שאינו נגמר”.

באותו יום חמישי של קיץ, אי שם בשנות ה-80 הצבעוניות והנאיביות, כשראיתי את  הדרקון המרחף והילד הלוחם על גבו, משהו זז לי בבטן. הרגשתי שמשהו קורה לי פנימה ולא ידעתי לתת לו שם.

בשבועות שאח”כ עקבתי אחר ההקרנות וניסיתי לשכנע את אמא לקחת אותי “כי גבעתיים זה ממש קרוב וגם רמת גן”. היא מצידה ראתה בזה אקט טרחני.

ביום שראיתי כי הסרט הגיע גם לפתח תקווה לא הייתה מאושרת ממני. משום מה, לא טרחתי לבקש שוב מאמא, אולי כי פחדתי להתאכזב ואולי, כי משהו באומץ של אותו ילד שמרחף על אותו יצור שנחקק לי בלב עשה את שלו. החלטתי לעשות מעשה. ללכת בעצמי. לבד. בלי לשאול. בלי לשתף. פשוט ללכת.

בארבע ורבע התייצבתי  עם הקופסה הסגולה על קצות האצבעות בקופה בקולנוע “שלום” וביקשתי בקול רועד מהתרגשות כרטיס לסרט שלי. “איפה אמא? תגידי לה שחסרים  שני שקלים. מי הבא בתור?!” אמר לי הקופאי באדישות. ירדתי מקצות אצבעותיי בעיניים גדושות מדמעות ועזבתי את התור. מביטה בקנאה באלה שלא חסרים להם שני שקלים ואוטוטו ייכנסו לראות את הסרט. הסרט שלי.
הדרך הביתה הייתה קשה לי. התאמצתי לייבש את העיניים ורקמתי תוכניות איך להשיג עוד השבוע שני שקלים יקרים כל כך, שיכניסו גם אותי לאולם הקסמים הזה בקולנוע “שלום”

“איפה היית?” אמרה לי אמא כשפתחתי את הדלת, תעזרי לי עם אחיך  אולי תיקחי אותו לגינה שאספיק לנקות קצת. הבית על גלגלים” (אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, תמיד חשבתי שהבית על עמודים,…)
“ואם אקח אותו לגינה” ניצלתי את ההזדמנות “תתני לי שני שקלים?” אמא הביטה בי במבט משונה, אולי חשבה שאגדל להיות אשת עסקים. “תקבלי”  אמרה “אבל קדימה, קחי לו משחק ובקבוק שתייה”
לא הייתה מאושרת ממני. השמים שוב נצבעו בכחול ואני חלמתי בלילה על מחרת אחה”צ, כשאגיש בגאווה את מלוא הסכום לתשלום, עבור הכרטיס המיוחל.

“כרטיס אחד בבקשה” עמדתי שוב על קצות האצבעות, מרגישה את הלב שלי דופק. הקופאי הגיש לי את הכרטיס הלבן באדישות. אפילו לא הביט בי. לקחתי את הכרטיס בגאווה והגשתי אותו לסדרן בפתח האולם החשוך.
צפיתי בסרט חסרת נשימה, ישובה על קצה הכיסא מעץ, נמנעת מלהישען, כדי שלא יתקפל לי ואבלע לתוכו. שום דבר לא הפריע לי, לא האמא שדיברה כל רגע והסבירה לבנה את העלילה, העובדה שנרדמה לי הרגל ואפילו לא הרגשתי שאני ממש ממש צריכה פיפי. הייתי כולי שם בממלכת פנטזיה.
כשהסרט הסתיים, יצאתי אל אור היום ורצתי הביתה, האדרנלין ששטף את גופי לא נתן לי ללכת, הייתי חייבת לרוץ. לו יכולתי הייתי גם עפה. האדרנלין הזה המשיך לשטוף אותי גם בימים שאחרי ואני נהנתי מהשיכרון.

 מעולם לא שיתפתי איש בחוויה המופלאה הזאת. כשבגרתי וראיתי את הסרט פעמים נוספות, הפנמתי את השיעור החשוב במיוחד לנו כבוגרים – לא להפסיק לחלום, אחרת ממלכת פנטזיה תפסיק להתקיים.

לכל אחד חייבת להיות ממלכת פנטזיה הפרטית שלו, לשם מתנקזים כל החלומות, וככל שהם גדולים יותר, מסועפים ומורכבים, כך פנטזיה גדולה יותר, עשירה ומפוארת.

ללא החלומות לא יהיה לנו לאן לשאוף ולבטח גם לא נגיע לשום מקום. ניתקע במקום והדבר היחיד שיזוז סביבנו יהיה הזמן. עד שלבסוף גם הוא יפסיק 

שם הכל התחיל לי, באמצע שנות השמונים, כשבניתי את השלד בממלכת פנטזיה הפרטית שלי, שלאט לאט הפכה להיות מפוארת ואדירה. היא זו ששמרה על חלומותיי השונים והמשונים, גם כשחשבתי שלא אוכל לתת להם ביטוי ממשי. היא שימרה את הצד התמים והילדי שבי, גם בחיי הבוגרים, כשאחרים הפסיקו להאמין בפיות, דרקונים ואבירים.

 אז אל תפסיקו לרקום חלומות ואל תנפצו את אלה של ילדיכם. כל אחד חייב ממלכת פנטזיה אחת לפחות לעצמו. כדי שיוכל לעוף גבוה אליה אחרת, איך יוכל ללטף את הנוף?

שלכם,
שרון