עוד יום חמישי בערב  הנחתי את המפתחות על השולחן והרגשתי אותו. את הסופ"ש. כמה זמן לקח לו להגיע. שבוע שלם…אני מתחילה לתרץ ביני לבין עצמי שמגיעה לי מנוחה קלה, אולי לאכול משהו והנה אוטוטו קמה לארגן את הדירה הקטנה שהתבלגנה לה במהלך השבוע. אחרי שסיימתי יוגורט, פרק מ"חברים" (הנה גם מוניקה מנקה),  ושיחה יומית עם דנה הבנתי שאם לא אקום עכשיו לנקות, כבר לא אנקה  והעניין  יידחה למחר והכי לא מואי כיף לנקות בשישי בבוקר. במיוחד אחרי מניקור אצל סופי בתשע.
"אני קמה" אמרתי בקול, והרמתי את עצמי מהספה. החלפתי בגדים ושמעתי את הסמרטוט לוחש לי "קחי אותי שרון". אז לקחתי. הרצתי שירים במחשב באופן רנדומלי, כמו ספונג'אית מקצועית והתחלתי לנקות עם הקצב. בין שיר לשיר (וגם ריקוד אחד עם המגב) הצטרפתי לשיר שאת שמו אני לא ממש יודעת, גם לא את שם המבצע, אבל הרהרתי ביני לבין עצמי "איך לא חשבתי לכתוב את השיר הזה, במילים הללו? הוא כל כך פשוט וכל כך נכון. איך?!"

 כולנו מרגישים במהלך חיינו, באופן כזה או אחר ובעוצמות שונות את התחושה "למה הוא ולא אני". כולנו רוצים להיות נערצים ובעלי השפעה והשראה לאחרים. להיות טובים יותר, יפים יותר, מוכשרים יותר ועוד הרבה יותר.
מלמדים אותנו כי קנאה היא רגש שלילי, היא אחות חורגת לאהבה הנערצת ואף נתנו לה צבע – ירוק, כצבע פני המכשפה מארץ עוץ. הקנאים נתפסים כאלה הנוטעים עין הרע ולא מפרגנים לטוב שסביבם, ויש להתרחק מהם  "שימותו הקנאים" מכירים?!

 לטעמי, קנאה כשלעצמה אינה טובה ומקדמת  אך קנאת סופרים אין בה רע, להפך, יש בה ברכה. לא לחינם  נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה". למעשה, כשחשבתי על זה לעומק, אין פה קנאה כי אם התעוררות. קנאה שכזאת גורמת להתעוררות הרגש ותחושת היצירה, היא גורמת לחשוב כי ניתן להתעלות על מושא ההערצה ודוחפת אותנו קדימה. היא מעצימה אותנו ונוטעת בנו את השאיפה להיות טובים יותר. היא מציפה אותנו בתשוקה ליצור.

 אסייג ואומר כי, בדפי ההיסטוריה נרשמה קנאת סופרים בצמוד לגנבת דעת שהיא אינה מוסרית ואף פלילית ככל גנבה. אינני מכוונת חלילה למקום הזה אך אומרת, כי כל יוצר באשר הוא, טוב שתהיה בו קנאה כזו או אחרת, היא תשמור עליו, לבל יקפא על שמריו, היא תמשוך ותחשוף אותו לבחון את היוצרים המקבילים אליו, תעיר את חושיו ותיטע בו את התשוקה ליצור, להשתפר ולהשתבח ומה בעצם, רע בכך?

 יהיו אשר יגידו כי אין כל טוב בקנאה ולראיה הדיבר העשירי הוא "לא תחמוד", בקנאת סופרים לא מדובר על הרצון להיות כמו האחר, ליצור את אותם הדברים אשר יצר, אלא לכוון לאותה הרמה, היא עוזרת לנו לסמן מטרות ויעדים להגיע אליהם. היעדים הם שלנו ובסופו של יום ניצור משהו שייחודי רק לנו. אנחנו יכולים להיות טובים יותר וטובים פחות אך לעולם לא נהיה בדיוק כמו. אלה חוקי הטבע וכך מתנהל העולם.

לטעמי, יוצר, מעצם היותו כזה,  אינו רוצה להיות חיקוי של זה שלפניו. הוא רוצה לברוא משהו חדש, לסלול דרך שלא הייתה עד כה. להטביע חותם. ואיך תשאיר חותם אם תהיה מישהו אחר?!

 הבית מוצף בריח ניקיון ומתוך העייפות מרגישה מין צורך לכתוב.
נראה  שזו התחלה של שיר חדש.

שלכם,
שרון