זה קורה לטובים ביותר ותמיד בעיתוי הכי גרוע שאפשר.
הספח של הטסט לרכב עושה לך קולות מצוקה מדלת המקרר, הברז במטבח מטפטף כבר שבועיים על ערימת הכלים מתחילת השבוע, צריך לחסן את אמיליו, המקרר ריק (מי מתקרב אליו עם איומי הטסט הזה?!)  ובתוך כל זה צריך גם להגיש לפחות סקיצה ראשונה .

הכנת קפה (הספל הנקי האחרון) התיישבת מול המחשב ערוך ומוכן  ו…כלום.  שום דבר לא יוצא. הראש ריק, הלחץ  הוא היחיד שהולם ברקות, אין אפילו התחלה של התחלה  
ומה בעצם עושים עכשיו?! 

היסטריה היא דרך אפשרית להתמודד, לא ממש מוצלחת  אבל אפשרית.
נתחיל בכך, שצריך לזכור שזהו מצב זמני וטבעי אצל כל יוצר וכפי שהתחיל כך גם יסתיים. אנו לא פסי ייצור של מילים או לחן ומושפעים מדברים רבים בשל היותינו בני אדם, עם חיים דינאמיים.
כדאי לטפל בכל מה שמעיק , שהרי הם לא יטפלו בעצמם – טסט לרכב, ברז דולף, חיסונים לכלב וכל התחייבות חשובה אחרת השומרת על מהלך חיינו התקין. כדאי גם לארגן ולסדר את הסביבה הטבעית,  בלגן בעיניים יוצר בלגן בראש ובנפש.

אז הרכב עבר את הטסט, אמיליו מחוסן, אמנון החליף את הגומי בברז ואפשר לאכול מהריצפה ועדיין, כלום
ברגעים שכאלה, צריך פשוט לצאת, ולתת לראש קצת מנוחה. לא לשבת ולהכריח את עצמנו לתת לזה לצאת. זה לא דיבוק…  לעיתים קצת קשה לו לצאת והלקאה עצמית לא ממש עוזרת.
צא להליכה באוויר הפתוח, לך לסרט,, שב לקפה עם חבר טוב, שמע מוזיקה.  בעצם חיה את "החיים הנורמליים". אתה לעולם לא יכול לדעת מתי והיכן זה יתפוס אותך ויקפוץ לך. בענייני נפש ואומנות אסור ושגוי לאלץ. אנחנו רוצים ליצור משהו טבעי, זורם שינעים את הצד השני ולא לטעת תחושה של "הייתי חייב וזה מה שיצא", מה גם, שעם תוצאה כזאת לעולם לא תהיה שלם, ואין תחושה איומה מזו לכל יוצר באשר הוא.
לעיתים קורה שאתה מעוניין  לכתוב משהו מסויים, כשבפועל משהו אחר קופץ לראש. ברגעים שכאלה, פשוט זרום  עם מה שיוצא. אולי דרך  "מחשב מסלול מחדש"  יוולד משהו מופלא (מופלאים רבים  הרי נוצרו כך ) ודרכו תקבל את הדרייב ליצור את המטרה המקורית.

באופן אישי, אני לא רואה בסיטואציה הזו "מחסום", אלא זו דרכה של הנפש לומר לנו כי צריך להקשיב לה, היא צריכה קצת מנוחה אחרי הירידה מהנסיעה הארוכה והמהירה, אולי היא דורשת תדלוק. חשיפה לגירויים. היא זו המרמזת לנו כי אחרי ההפוגה נחזור רעננים וטעונים לכביש המהיר בשעטה אל עבר היעד הבא.
היא מזכירה לנו את היותינו יצורים בני אנוש. אסור לפחד שאולי "איבדנו את זה"  קצת קשה לאבד רגישות וכישרון. אם נרצה או לא זה שם. במצב עירות או שינה, אבל זה בהחלט שם. בתוכנו.
צריך להבין, לקבל ולא לפחד ממנה, מההפוגה הזאת., כשנקבל אותה ואף נחבק אותה, היא תיעלם מעצמה. לעיתים באחת ולעיתים לאט לאט. תתפוגג בקצב שלה.

ראוי לצייין, כי הפוגה הנמשכת זמן רב (כמה זה רב? זה כבר סובייקטיבי וכל אחד מרגיש לעצמו את "הרב" שלו) דורשת התבוננות מעמיקה ואולי אפילו שיתוף, אך זהו חלק בלתי נפרד מכל מי שהיצירה זורמת בעורקיו, יש לקבלו לצד היצירה עצמה ולראות בו כחלק מהצלחתנו והתפתחותנו כיוצרים מקוריים

אחרי הכל, לא פשוט לברוא בכל פעם מחדש עולם שלם…

שלכם,

שרון